השימוש בצמח הקנאביס מלווה את העולם אלפי שנים. התיעודים המוקדמים ביותר של הקנאביס מופיעים במדינות המזרח, שם השתמשו בסיבים של צמח ההמפ  (קנבוס) לייצור מוצרים שונים כגון חבלים, דפים וטקסטיל וכן כסם למטרות פנאי ורפואה. אחד מהתיעודים הראשונים לשימוש רפואי בצמח מקורו בסין הקדומה, כ-3,000 שנים לפני הספירה, שם הקיסר האגדי שן-נונג העניק לחומרים שונים מגוון שמות וכינויים ותיעד את השפעתם הרפואית.

גם הקנאביס נכלל ברשימה וזכה לכינוי "מא" ותועד כבעל יכולות ריפוי למחלות וכאבים שונים. בשנים שלאחר מכן, הופיעו עדויות שונות לשימוש בקנאביס באסיה ואפריקה, לשם הגיע כנראה על ידי סוחרים שהגיעו מהודו ושימש למטרות פנאי ומרפא.

תיעוד ממשי ראשון לשימוש בצמח באירופה קיים למעשה כבר מהמאה ה-13.

תחילה שימש הקנאביס כחומר גלם לייצור בסיבים ולאחר מכן החל השימוש בו גם כסם מרפא וחומר משכר, אשר נעשה לרוב בתצורת עישון על ידי היוונים והרומאים. במאה ה-15, האימפריאליסטים הספרדים הביאו את הקנאביס אל "העולם החדש" (אמריקה), בשעה שהחלו לשתול זרעי קנאביס בדרום היבשת (צ'ילה) במטרה לייצר סיבים לשימוש תעשייתי ובמאה ה-16 הגיע הקנאביס לברזיל, שם השתמשו בו בעיקר בטקסים דתיים ורפואיים.